אנחנו יכולים לבחור – במודע או שלא במודע – להכניס את עצמנו למערכות יחסים ולסיטואציות דומות
לכאלו מן העבר שצרבו בנו זיכרונות כואבים כדי לתקן, לעשות את זה הפעם אחרת, ליצור תוצאות
שונות, ליצור אהבה במקום בו לא הייתה אהבה בעבר.
משהו בהתנסות ההיא, העברית – מחיים אלה או קודמים – נשאר לא שלם וכיוון שכל דבר ביקום
שואף לאיזון, כולל התחושה הפנימית שלנו (גם אם ברמה לא מודעת), וכיוון שכל דבר שאינו אהבה
מרגיש כחסר, כדבר שאינו שלם, שלא הושלם, יכול להתקיים בנו צורך מאד גדול לתקן את החוויה
הקודמת. כך, למשל, אנחנו עשויים להימשך לבן/בת זוג שדומה לאחד ההורים שלנו, מולו משהו
בדינאמיקה הבין אישית הושאר לא שלם, כדי לתקן דרכו/ה את התוצאות הכואבות מול אותו הורה.
כך, לתחושתנו הלא מודעת בדרך כלל, יימצאו סוף סוף השלמה ומזור לאותו פצע קדום הכמה לאהבה.
אולם בעיני הפיתרון הוא לא בהכרח לתקן אלא לשחרר. בעיני, רק שם, בשחרור העבר על ידי שנסכים
לסלוח עליו, נמצא החופש שלנו ממנו, מהצורך לשחזר ולמחזר שוב ושוב סיטואציות כואבות כדי
שהפעם "יהיה אחרת". כל עוד אנחנו סובבים סביב אותן תבניות מוכרות – בין אם ממחזרים את אותה
סיטואציה ישנה בדיוק או נשאבים לשחק תפקיד הפוך – אנחנו כבולים לעבר. עבדים של העבר.
נתונים לחסדיו.
רק שחרור וסליחה יאפשרו לנו לשים את זה מאחורינו באמת. את התבנית. להבין שזה קרה.
לא ניתן לשנות את העבר. זה קרה.
נוכל להמשיך להיות קורבנות של העבר – או לשחרר אותו על ידי סליחה, כי רק בסליחה מתאפשרת
חווית השלמות שוב, אותה שלמות שנגרעה מהחוויה הפנימית שלנו בשל תחושות הכאב, הכעס,
האשמה וכל צלקת רגשית אחרת שנחרטה בנו.
רק על ידי סליחה אמיתית, השלמה עם מה שהיה והשארת העבר מאחורינו אנחנו חופשיים ליצור
תבניות חדשות, עתיד חדש, חיים חדשים והתנסויות חדשות ורעננות.