קנאה
קנאה.
מילה קשה.
מפלצת ירוקת עין…..
מדוע בחר שיקספיר דווקא בצבע הירוק כדי לתאר את המפלצת הזו? ירוק….צבע של צמיחה…
טבע….ריפוי…
קנאה. מילה קשה. מילה בעלת קונוטציה 'רעה'. מילה שמייצרת מייד שיפוט – פנימי וחיצוני.
קנאה נימצאת על משרע רגשות שאנו מכנים "שליליים" – בדומה לכעס, תוקפנות וכו' – רגשות שאינם
נעימים עבורנו ועבור סביבתנו ושאנו מנסים להדחיק: לא להרגיש ובוודאי שלא לבטא.
אולם בעיני, קנאה היא סמן שאם נעז להתבונן היישר אל תוך עיניו הירוקות נוכל ללמוד ממנו רבות
על עצמנו. נוכל לצמוח, לטפח חמלה פנימית ולהשתמש בו כמנוף להתקדמות אישית משמעותית.
כשאנו חשים בקנאה מתעוררת בנו סימן הוא לשלושה דברים:
איננו ערים לגדולתנו ואיננו מחוברים למרכז שלנו.
איננו בוטחים בייקום ובכך שמה ששייך לנו ונכון לנו יגיע אלינו.
ולבסוף: סימן הוא כי יש משהו שאנו רוצים לחוות/להרגיש/להיות ועדיין לא הגשמנו בחיינו.
אם איננו ערים לגדולתנו שלנו, אם איננו רואים עד כמה אנחנו מדהימים מיוחדים ונפלאים, זה הזמן
להיכנס פנימה ולהעמיק את עבודתנו על אהבה והערכה עצמית.
אם אנו מוצאים את עצמנו תולים עיניים כלות במסעותיהם של אחרים, סימן הוא ששכחנו להכיר
ולהוקיר את מסענו שלנו. שכחנו כמה הוא מופלא – מאין באנו, כמה עברנו וכמה התקדמות עשינו
עד לרגע הנוכחי.
אם איננו בוטחים ביקום שיביא לנו את טובנו בזמן הנכון ביותר, סימן הוא שאיננו בוטחים בעצמנו.
לבטוח בעצמנו משמע להתחבר למרכז שלנו, לקול הפנימי שנימצא בנו, ושיודע לאן פנינו מועדות,
מה הכי נכון עבורנו, וכיצד נוכל להגשים את מטרותינו.
כשאנו בוטחים בעצמנו אנו בוטחים גם בחיים. כשאנו אוהבים לעצמנו, אנו יודעים שגם החיים
אוהבים אותנו וקל לנו יותר לסמוך עליהם.
ואחרון חביב:
אם אנו חשים קינאה לנוכח חוויות/ הצלחות/ "יש" של אחרים, סימן הוא ככל הנראה לכך שקיים חלום
חשוב מאד, מהותי לנו מאד, שעדיין לא הגשמנו. זה הרגע לומר תודה על המשוב,
לקחת את מושכות חיינו בידינו ולעשות, ולעשות ולעשות על מנת להגשים את יעדינו.
אם אנו צועדים בדרך זמן רב ועדיין לא הגענו ליעדנו, הקנאה היא תזכורת נוקבת מדוע עלינו להמשיך
ללכת בדרך למרות הכל: למרות מפחי הנפש, האכזבות, הנפילות והפחד.
הקנאה מזכירה לנו את הכאב שנחווה אם נוותר: כאב הפספוס, החרטה.
הקנאה מפחידה.
מפחיד לחוש בה בתוכנו. היא מורידה אותנו על ברכינו ומצמצמת אותנו בעיני עצמנו
אל תוך סד של נחיתות ביחס לאחר. היא מערערת את תפיסתנו לגבי עצמנו כאנשים טובים.
מפחיד לראות אותה משתקפת מבעד לעיניו של חבר טוב, בן משפחה אהוב או מכר אקראי.
קנאה מפחידה גם כי היא מפרידה. היא הפוכה לאהבה במהותה כי מאחוריה עומד תמיד פחד:
פחד להעלם, פחד להשאר מאחור. פחד.
אולם המפלצת מזכירה לנו דרך הירוק הנשקף מעיניה כי רגש הקנאה, כמו כל רגש אחר, הינו טיבעי.
זהו רגש אחד מני רבים שנזכה לחוות במהלך חיינו מתוקף היותנו בני אנוש.
אם נצליח לזהות מאחורי הקנאה את הפחד המפרפר באימה, מפוחד כל כך, בודד כל כך,
מבולבל כל כך, נוכל לפחד ממנה פחות, לחמול עליה יותר ולחבק את החלקים המפוחדים שבנו
וגם באחר.
מעבר לפחד נימצאת האהבה, אולם כדי להגיע אליה, כדי לזהות את עצמנו כאהבה שאנחנו,
עלינו לעבור לעיתים דרך המקומות האפלים שבנו, המקומות הפגועים, ה"נמוכים", שזקוקים כל כך
שנתבונן בעיניהם הירוקות ונאמר להם באהבה ובחמלה: "אתם בסדר".