"דבר אינו אישי" אומר דון מיגל רואיס בספרו "ארבע ההסכמות", ספר נפלא המתווה מפה
אלטרנטיבית למציאת חופש אישי באמצעות ארבע החלטות שמקבל האדם בינו לעצמו.
כל אדם חי ב"חלום" ייחודי לו, שהינו סך ההתניות האמונות והזיכרונות שלו, היוצרים את הפריזמה
דרכה הוא רואה את העולם. תפיסת המציאות של כל אדם היא לעולם סובייקטיבית:
המציאות האובייקטיבית נתפסת באופן 'מעוות' דרך מסך ההתניות האישי שלו.
כך למשל ניטה לפרש סיטואציות או התנהגויות של אנשים אחרים על פי מערכת האמונות הפנימית
שלנו ומבנה האישיות הייחודי לנו. בשל הידיעה שכך אנו היינו חושבים ומתנהגים בסיטואציה נתונה,
אנו מניחים שגם האחר חושב/חש/מתנהג כך.
ההתבוננות והפרשנות שלנו את העולם סביב נעשית תמיד מן הפנים החוצה: מה שקיים בתוכנו
קובע את הדרך בה אנו רואים, חווים ומפרשים את העולם.
כך גם למשל ניטה להשליך על אדם אחר את ה'צל' שלנו – החלקים ה'רעים' שאיננו מודעים לקיומם
או שאיננו מוכנים להודות בקיומם בתוכנו.
לא לחינם אמרו חז"ל: "הפוסל – במומו פוסל".
ההתמודדות היא תמיד עם עצמנו. האחר הוא מראה המשקפת חלקים שונים בנו ותגובתנו הרגשית
אליו משתנה בהתאם ליחסנו לחלקים אותם הוא משקף. אנו נחוש רגשות חיוביים כלפי אדם המשקף
את החלקים שאנו אוהבים ומעריכים בנו, שמחזקים את תחושת השלמות הפנימית שלנו, ולחליפין
דחייה כלפי מי שמשקף את החלקים בעצמנו שקשה לנו לקבל -אלה הזקוקים למעשה לריפוי….
כשנבין אמת זו לעומקה נוכל להפסיק לקחת דברים באופן אישי.
נבין שגם האחר מתמודד תמיד רק עם עצמו: עם מערכת ההתניות האישית שלו, עם ה'סרט' הפנימי
שלו, עם הביקורת הפנימית שלו. כך נוכל להפסיק לפחד ולהיפגע מדעות שליליות של אחרים עלינו.
נבין שהם מתמודדים עם החלקים האלה בדיוק בתוך עצמם.
וזוהי חירות גדולה.
האתגר מתחיל כשהפריזמה ה'שלילית' דרכה תופס אותנו האחר מהדהדת בתוכנו את האמונות
השליליות שלנו לגבי עצמנו.
בנקודה זו קשה לשמור על שלווה אובייקטיבית, כיוון שהאחר משקף לנו מקומות מאד מפחידים:
את הספקות העצמיים הכמוסים ביותר שלנו לגבי עצמנו.
כשדבר כזה מתרחש נקרית בפנינו הזדמנות קדושה לריפוי ולחירות אישית.
אנחנו מוזמנים להתבונן באותה אמונה שלילית ולבחון את אמיתותה:
האם הביקורת העצמית הזו מוצדקת? האמנם האופן בו אנו תופסים את עצמנו נכון?
במידה ונגלה שלא – הדבר ישחרר אותנו לחופשי. במידה ונגלה שכן, תהיה זו הזדמנות
לאסוף חלק בנו שהתכחשנו לקיומו ושללנו את זכותו להתקיים. זהו החלק בתוכנו הזקוק לריפוי
שתחילתו בהכרה בקיומו, והמשכו בקבלה, הבנה, הכלה וסליחה הנדרשים על מנת שנוכל להפוך
לאדם שלם.
ככל שנבחן את הדברים ברמת היומיום ונעמיק בחקירתם תתבסס בנו ההבנה כי אנו למעשה
מוקפים כל העת – בעצמנו…..
כשמבינים זאת ברמה עמוקה מתרחבות ההבנה על החיים, על אמיתות החיים וכן החמלה –
כלפי עצמנו וכלפי אחרים.