אחת הסיבות שהחלטתי להוסיף בלוג לאתר היא שבשנתיים האחרונות, בכל יום, מתוך העבודה שאני עושה עם עצמי, צצות בי עוד ועוד תובנות חדשות לגבי הדרך לריפוי עצמי ואני חשה צורך אדיר לשתף בהן. הן פרי המסע שלי עם עצמי, מסע של התבוננות, של ניסוי למידה והתפתחות.
העבודה על עיצוב האתר הזה מציבה אותי מול אחת החרדות הקשות ביותר שלי :חוסר שליטה. משהו בהתמודדות עם מסך מחשב אילם, מול שפה שאינני מכירה, בתחושה שאין עזרה מיידית זמינה מעמת אותי עם תחושה נפשית קשה שמובילה לתחושה פיזית מאוד לא נעימה תוך כדי.
אני מזכירה לעצמי שהדרך היא החשובה. אני מזכירה לעצמי לנשום, להיות כאן ועכשיו, להתרכז בעשיה ולא באיטיות ובדברים שאינני מצליחה כרגע. אבל זה לא קל. המוח נסחף למחוזות המוכרים בקלות מרגיזה: לתסכול, לחרדה שמעוררת כעס. אני חושבת כמה זה קל לנדוד למחוזות האלה. כמה מפתה.
המחשבות שלי נסחפות בקלות למחוזות הביקורת: כמה מעט הספקתי היום, כמה משימות לא ביצעתי….המחשבות שואבות לאיזור הלחץ: " אוי….איך אספיק את הכל?" הנטיה הטיבעית היא לרדת על עצמי, לכעוס, להתאכזב:" אז למה את לא עוזבת את זה ועושה דברים אחרים שעלייך להספיק היום? למה את מתעקשת?תראי כמה שעות את מבזבזת על זה..היום כבר עוד מעט נגמר………." זמזום דוקר מכאיב ובלתי פוסק.
ואז אני מחליטה לקום מהכיסא אחרי שעות של עבודה ולגשת לחלון הסלון הגדול. מבעד לחלון נשקף אלי ירוק של עצים וצהוב של פרחי שיחים, אני עוצמת עיניים ורוח מדהימה נושבת לעברי בעדינות. הכל כל כך יפה. אני מחליטה בשיא הלחץ שאני מצויה בו כרגע להנות, להעריך את היופי הזה, את הנעימות.
המוח שלי צועק:"מה????" מה זאת אומרת???מה עם כל מה שיש לעשות? מה פתאום את מרשה לעצמך להרגיש טוב, להרגע, לבחור שלא להיות בלחץ? איך תבטיחי תוצאות אם לא תלחיצי את עצמך?" אני מרגישה שמתוך הדיסוננס הזה שנוצר במוחי בין המוכר לבין הבחירה החדשה משתרר לפתע שקט. המוח שלי התבלבל. בחרתי בלב המוכר במשהו חדש ואחר. בשקט הזה שנוצר קיים לפתע רק הרגע הזה והוא כל כך שמח ושלוו. אני ניגשת לספה מתיישבת עליה ומתחילה לנשום. נותנת למחשבות לרוץ. מתבוננת בהן. השלווה הפנימית הולכת וגדלה ועימה השימחה, הידיעה שהכל בסדר. ושמה שלא יהיה – יהיה בסדר.
עצם העובדה שבחרתי לכבד את עצמי בהפסקה הזו, שבחרתי בי, שבחרתי לגרום לעצמי להרגיש טוב ולא לענות את עצמי במחשבות על כל מה שלא בסדר כרגע – משדר מסר ברור לתת המודע שלי, מסר של אהבה לעצמי. זה משרה תחושת ביטחון פנימית – אני יכולה לסמוך על עצמי שתמיד אהיה לצידי, אבחר בי.
אני נזכרת באמירה של לואיז היי:" רק זמן…זמן פנימי….."
זמן פנימי – זה בדיוק מה שאני נותנת לעצמי כעת ומתוכו צומחות מחשבות מלאות השראה: "למה את בוחרת להסתכל במה שלא הספקת? למה את בוחרת לשים לב למה שלא מספיק טוב? למה את לא שמה לב להישגים שלך היום? לכך שכן ישבת, ניסית, עבדת..התמודדת עם דברים שכל כך מפחידים אותך.. והכי חשוב – תראי איך הצלחת בלב כל המערבולת המוכרת הזו לבחור אחרת, לבחור בך! איזה הישג!!!
אני חושבת על ההתפעלות והחיזוקים שאנו נותנים לילדים קטנים בעודם לומדים ללכת, לדבר, וכיצד החיזוקים האלה בונים את הביטחון שלהם, את התחושה שהם מיוחדים ויכולים! אני חושבת על איך בחיינו הבוגרים אנחנו פורחים כשמישהו מאמין בנו ומה אמונה של אדם אחר שדרך עיניו נשקף אלינו חזון גבוה של עצמנו – יכולה לחולל בחיינו. אני חושבת על שפע ההשראה והכישורים העשויים לנבוע מאדם כשמתרכזים ביכולות ובהישגים שלו, כשמעודדים ומאמינים בו – למה לא לבחור בדרך הזו עבור עצמי?
מתי ואיך למדנו להאמין שדווקא להסתכל על מה שחסר, על מה שלא בסדר, על מה שצריך לשפר בעצמנו – הוא שיביא למירב התוצאות?
זה כל כך לא נכון.
ושוב, מחדש, אני בוחרת לבחור בעצמי. אני מחדשת שוב את נדרי האהבה שלי עם עצמי ומתחייבת שוב לחזק, לעודד, לאהוב, לקבל, ולראות את מה שכן הצלחתי בו. וזה ממלא אותי בכל כך הרבה שימחה וחיות שלפתע מתחשק להתפנות לכל העיסוקים שנותרו להיום אבל לפני הכל הכי בא לי לכתוב, לכתוב. ובתור מישהי אוהבת לעצמי, אני מתפנה לעשות את מה שיגרום לי את מירב האושר ברגע הזה.