אם נצליח ליהנות מהדרך תוך שאנו צועדים בעקבות החלומות שלנו – אז ניצחנו בחיים.
כל כך קל להפוך את המטרות שלנו למרכז הכובד בחיים שלנו, כך שכל רגע בהווה משתעבד אליהן והופך לאמצעי שיקרב אותנו אליהן ומאבד את חיותו ומשמעותו הייחודית. המטרות שלנו הופכות לעיתים לסמל של גאולה עבורנו – משהו שאין לנו כרגע ושאנחנו זקוקים לו מאד לתפיסתנו כדי להרגיש שלמות או כדי לחוש שלמים.
הצורך ביותר, הרצון להגשים וללכת רחוק יותר, הוא דחף אנושי טבעי ואפילו מבורך. כולנו מרגישים, דרך רכיב הקשת במפה שלנו, שאפשר יותר. רובנו מתחברים לתחושת הפוטנציאל האינסופי שלנו ושל החיים, ורוצים לחוות יותר, להיות יותר, לגעת בשמיים.
האתגר הוא כאמור להצליח להישאר במקביל גם בהווה ככל שניתן כדי ליהנות ממנו ולחוות אותו במלואו. האתגר הוא לדעת להעריך את ההווה, את מה שקיים כבר עכשיו, את הטוב שקיים בחיינו כבר עכשיו. כך – בין אם נגשים בסופו של דבר את המטרה ובין אם לא – ניצחנו כי נהנינו מהדרך, והדרך היא סה"כ חיינו – רגע אחר רגע.
כפי שרשמתי לעצמי על דף ותליתי על דלת הכניסה לביתי:
"אין לזה ערך אם לא תיהני מהדרך"
אז איך עושים את זה?
מובן שזה דורש החלטה והתכווננות ולכן השקעה מודעת ומאמץ – בייחוד בהתחלה, כאשר אנחנו מתאמצים לשנות את הפוקוס הרגיל של המודעות שלנו מעיסוק תמידי בעתיד להערכת ה"יש" תוך כדי הטיפוס על הר המטרה שלנו.
אז – שוב, איך עושים את זה?
אחת הדרכים היא לתרגל הכרת תודה. הכרת תודה, בנוסף לשאר היתרונות שלה, מעגנת אותנו עמוק יותר ברגע הזה, וכשאנחנו ברגע הזה, נוכחים בו באמת, אנחנו תמיד באהבה והערכה. אין אפשרות אחרת.
דרך נוספת היא פשוט לתרגל נוכחות. להרגיל את התודעה שלנו להיות ברגע הזה. כשאנחנו ברגע הזה המלאות שלו מציפה אותנו באושר גדול ובתחושת שלמות אינסופית ואנחנו חווים חיות אדירה כבר עכשיו, ללא צורך בשום תוספות מיוחדות למה שקיים. האושר זמין לנו כבר עכשיו.