האם אהבה היא בחירה?
לפני כשנתיים ראיתי סרטון קצר של מורה רוחנית בשם ליאורה כהן. בסרטון ליאורה סיפרה שהחליטה
בינה ובין עצמה לבחור לחוש אהבה, פשוט כי אז היא מרגישה הכי טוב. כלומר – ללא קשר למה
שאדם אחר אומר/עושה – היא בוחרת לחיות מתוך צ'אקרת הלב שלה ולחוש אהבה כי במקום הזה
הכי נעים לה. היא עושה זאת עבור עצמה ללא קשר לאנשים אחרים.
אני זוכרת שכששמעתי את הדברים חשתי התנגדות גדולה (כמו גם כלפי דברים אחרים בחיי שבשלב
מאוחר יותר התגלו כדברים הכי טובים שיכולתי לבקש לעצמי).
"מה פתאום שאבחר להרגיש אהבה מרצוני כשמישהו פוגע בי?" הזדעקתי ביני וביני.
"מה פתאום שאבחר להרגיש אהבה כשמישהו נצמד אלי מאחור בכביש מהיר ומסכן את חיי?
מה פתאום שאבחר להרגיש אהבה???!!!! אהבה היא רגש ספונטאני, אותנטי, המתעורר כתגובה
לאינטראקציה עם אדם אהוב, כתגובה לניסים שמתרחשים, לשקיעה שמרחיבה את הלב,
לתחושת אחדות קוסמית שמתעוררת ברגע של חסד…."
לבחור להרגיש אהבה נראה היה לי כבחירה קורבנית, ויותר מכך –
כזיוף המרדד את הרגש הנעלה הזה לכדי חיקוי זול ודהוי.
כמובן שדחיתי את הרעיון מכל וכל רק כדי להגיע בעצמי למסקנה הזו (או שמא זרעיה נשתלו
בתת המודע שלי כתוצאה מאותו סרטון? גם זה אפשרי…) בשלב מאוחר יותר…
ומדוע?
כי אשליית נצחיות הזמן הגיעה לסיומה, וחלחלה ההבנה שהזמן כאן מוגבל.
הוא באמת מוגבל.
רובנו איננו חושבים על המוות, שהוא (חוץ ממיסים, כך אומרים) הדבר היחיד הוודאי בחיים.
המוות מחכה, ואחריו לא נהיה עוד. נחדל.
לא עוד.
ההבנה הזו, המחלחלת, הופכת כל רגע ליקר מכדי לבזבז אותו על מחשבות ורגשות
שגורמים לי לתחושה פנימית של סבל. כשאני כועסת, אני סובלת. כשאני שופטת אני סובלת.
כשאני חושבת רעות על אחר, אני סובלת. מחשבות אלו מכניסות מתח למערכת, וזה מסיט את
תשומת הלב שלי (ועימה את התדר שבו אני משדרת לעולם) למקומות שליליים ופוגע בי בטווח הארוך.
כן, אנשים פוגעים לעיתים, שופטים, מרכלים, דורסים ואך טבעי שהכעס יעלה, השיפוט, הכאב….
אך אותם רגשות טבעיים וספונטניים, אם אבחר להיאחז בהם, יתפסו מקום בהכרתי ובליבי על חשבון
חומם של רגשות כגון שמחה והוקרת החיים, וישחיתו לשווא זמן חיים יקר…
ווין דייר אמר שמערכת היחסים שלנו עם אדם אחר היא בראשינו ושם אנחנו יכולים לבחור כיצד
לראות אותו, כיצד לחשוב עליו. נוכל לבחור לשפוט אותו לחובה, ונוכל לדון אותו לכף זכות. הבחירה
שלנו תקבע את איכות הרגשות שיתעוררו בנו – רגשות הגורמים לסבל או כאלה המקדמים שלווה
ושמחה.
אני רוצה להרגיש טוב בזמן שאני כאן, והדבר היחיד שאני יכולה לשלוט בו הוא האופן בו אני בוחרת
להגיב לנסיבות החיצוניות שמתרחשות סביבי. להגיב זה גם פנימית לא רק במעשה ובדיבור.
אני בוחרת להרגיש טוב. אני בוחרת לחשוב מחשבות שיגרמו לי להרגיש טוב. אני בוחרת להתרכז
בטוב. אני בוחרת לאחל טוב גם למי שפגע. אני בוחרת לחוש אהבה. סתם כי ככה. כי אני יכולה.
כי שם, במקום הזה, אני מרגישה הכי טוב. וכשטוב לי – פשוט טוב לי. וזה חם ונעים ורגוע.
והאם לא לשם כך אנו עוברים את המסע? את החיפושים האינסופיים אחרי השלווה והשמחה?
כל החלומות הגדולים, רשימות המכולת למיניהן – מטרתן הסופית היא שנהיה מאושרים,
משמע, שנרגיש טוב, שם, בפנים.
אז זהו. שוב מסתבר שזה זמין כבר עכשיו, שזו בחירה שלנו, שזה מעשה של חסד שלנו אל עצמנו,
ואינו קשור כלל בעולם "שם בחוץ" וב"אחרים".