הציטוט הזה הוא כמובן מסדרת הארי פוטר, וזה שאסור לומר את שמו בקול רם הוא הרשע – וולדרמוט.
ככשטילתי לראשונה במזרח השתתפתי בקורס מדיטציה ובודהיזם במקום שניקרא בודגאיה. זו עיר בה נימצא מקדש בודהיסטי ובו עץ שצמח מתוך חוטר העץ המקורי תחתיו על פי האמונה זכה בודהה להארה.
הקורס הזה שינה את חיי. זו הפעם הראשונה בחיים האלה שתירגלתי מדיטציה ושם, באחד התרגולים, היה הרגע בו "נרדמתי" תוך כדי ישיבה והתעוררתי אל תוך כלום. בכלום הזה לא הייתה כל מחשבה, רק נוכחות. כמו מנורה דולקת בתוך חלל אינסופי. אני זוכרת שהלכתי לישון באותו לילה מלאת שאלות לגבי מי אני, מה הוא ה"אני" הזה שבמשך כל הקורס שמעתי שוב ושוב שאינו קבוע. תפיסות ישנות התערערו ופינו מקום לתובנות חדשות להכנס.
אחד הדברים שאני זוכרת שנאמרו בקורס הזה היה שברגע המוות, ברגע האחרון של חיינו בגוף הזה ,לא משנה בכמה אנשים נהיה מוקפים, ברגע הזה נהיה לבד,רק עם עצמנו. איש לא יוכל לחלוק עימנו את החוויה הזו באמת. לכן, אמר מי שאמר באותו מפגש, חשוב מאוד הקשר שלנו עם עצמנו, כי ברגע הקריטי, המפחיד ביותר-רגע המוות – זה אנחנו עם עצמנו ותו לאו.
המוות העסיק אותי מאז ומתמיד, מפחיד, מרתק, מסתורי.
מצאתי את עצמי מהרהרת בכמה אני פוחדת למות אבל כלל לא מוטרדת מהעובדה שלא הייתי קיימת לפני שנולדתי. כיצד זה שהעובדה הזו לא נדמית בעיני מוזרה? כיצד זה שהתחושה היא שתמיד הייתי? ואם כך – מדוע המוות כל כך מפחיד עבורי?
דיבור על המוות הוא סוג של טאבו בחברה שלנו לתחושתי, הלא כן? כלומר, בחוגים הרוחניים מותר לדבר עליו, אבל בחיי היומיום התחושה היא שזה נושא מדכא, "כבד", ואדם שמעוניין לדון בו ברצינות נתפס כמשבית שמחות ואולי אף מוזר.
האם זה לא מוזר? המוות הוא הדבר היחיד בחיינו שוודאי ובעיני, למרות שרובנו אינם מהרהרים בו בחיי היומיום, הוא מנהל אותנו בכל כך הרבה מובנים מבלי שנהיה מודעים לכך כלל. הפחד הלא מודע ממנו גורם לנו לבחור בחירות מסויימות על פני אחרות, ולארגן את סדר העדיפויות שלנו בצורה מסויימת.
הערב יצא לי לחשוב עליו. כאמור אני מהרהרת בו לעיתים קרובות, הוא תמיד נימצא לידי, מזמזם מנגינות באוזני, נימצא תמיד מאחורי הקלעים של חיי. קראתי פעם :"כל אחד יודע שהוא ימות אבל אף אחד לא מאמין בזה". משפט מדהים, הלא כן???? איכשהו כולנו יודעים שיגיע היום אבל המשמעות, מלוא המשמעות, לא נקלטת.
הערב כאמור עצרתי הכל והחלטתי לתת לעצמי לספוג את מלוא המשמעות של העובדה שיום אחד לא אהיה. לא אהיה עוד. כל כך הרבה אנשים לפני עברו את הרגע הזה – היו וחלפו מן העולם. יכולתי ממש לשמוע את בליל קולותיהם מהדהד באוזני, צילם של אנשים – עולם ומלואו כל אחד מהם – שהיו ואינם עוד. המוח שלי התנגד אבל הייתי נחושה ובשניה מסויימת אחת הצלחתי. הצלחתי להרגיש את הידיעה השיכלית שיום אחד לא אתקיים עוד: יום אחרי החיים ימשיכו כרגיל, אנשים יוולדו, השמש תיזרח, העולם ימשיך, יחווה, קונפליקטים יעלו, בעיות שנראות ברומו של עולם תצוצנה, בעיות שנוצרות על ידי עולם מלא באנשים שהדחיקו את עובדת ארעיותם כאן וארעיות החיים.
בעודי סופגת אל תוכי את תחושת הסוף שלווה גדולה השתררה בי. הכל סביבי נעשה חד יותר, חי יותר: פרטים שלעולם אינני נותנת דעתי עליהם כמו חרכי התריס והמרקם של הווילון בסלון שפתאום חשתי שאני פשוט חייבת לחוש בין אצבעותי, הייתי בטוחה שזה יסב לי עונג כל כך גדול.
ניסיתי לבחון את האתגרים אתם אני מתמודדת כרגע דרך המשקפים האלה, של 'מר סוף'. גיליתי שמשהו משתנה. משהו משתנה בפרספקטיבה. היה לי ברור שכדי להצליח למצות את מלוא האפשרויות הגלומות במצב התודעה החדש הזה יהיה עלי לשוב ולהרהר במשמעות המוות על בסיס יומי מעתה. חשתי בתוכי הבנה ברורה של משפט ששמעתי פעם שכדי לדעת לחיות עליך לדעת למות לפני כן. רק אז תדע לחיות באמת: רק כשתחבק את המוות: תסתכל לו בעיניים, תסתובב אל המפלצת במקום לנסות לברוח ממנה.
באותן דקות של הרהור התחוור לי שכל מה שישאר ממצבור החוויות שניקראות חיים ,ברגע האחרון שלי, יהיו המחשבות והרגשות שלי לגביהם, לגבי עצמי. האם ארגיש שלמות? האם ארגיש חרטה? האם ארגיש פספוס? גאווה? סיפוק? וחשבתי על כך שכל הרגשות הללו הם פרשנות אישית, הם זוית נבחרת להביט דרכה על החיים שחייתי. והזווית הזו ניגזרת ממערכת היחסים שטיפחתי עם עצמי עד לרגע הזה: האם ידעתי להעריך את עצמי על כל מה שהצלחתי? לחמול על עצמי? לסלוח לעצמי על מגרעותי? לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי בידיעה ברורה שעשיתי תמיד כמיטב יכולתי?
ברגע המוות, כמו בכל רגע אחר במשך החיים האלה אני יכולה להיות החברה הטובה ביותר שלי, אמא ואבא שלי, בית חם ועוטף או האוייב הגרוע והמייסר ביותר של עצמי. ברגע הזה, רגע הסיכום, הרגע בו הפרספקטיבה היא הרחבה ביותר, כל מה שאתה יכול לקחת אתך אל הכלום הוא אהבה או דבר המנוגד לה. לכן, בעיני, לא באמת משנה כמה נצליח, מה נשיג, חשובה מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, היכולת לאהוב, לסלוח ולהעריך את עצמנו ללא תנאים. ברגע האמת – נשאר רק עם זה, זו תהיה המחשבה האחרונה, הרגש האחרון, המסקנה האחרונה ,הפעימה האחרונה לפני השקט.
המסקנה שלי מכך, ובכלל מכל מה שאני חווה היא שהבסיס להכל – הראשית והסוף לכל דבר הם מערכת היחסים שלך עם עצמך. הם הדבר הראשון שעלינו לטפח. כל השאר כנראה כבר יסתדר.