העבר…

 

 

העבר…

בכולנו מהדהד עבר, עבר קרוב, מהחיים האלה, ועבר רחוק יותר:

זיכרונות (מודעים יותר ומודעים פחות) מחיים אחרים.

 

העבר מסומל באסטרולוגיה בין השאר על ידי הירח. המזל בו נמצא הירח במפת הלידה של אדם

מסמל את טיב הזיכרונות שהוא נושא עימו לאורך גלגולים. תמצית החוויות שחווה – בילדותו,

ובחייו האחרים.

 

הזיכרונות שלנו מעצבים את הזהות שלנו, את התחושה של "מי אני".

נסו לדמיין מה יקרה אם יימחקו לכם הזיכרונות? אם לא תהיה לכם גישה אליהם?

כל תחושת הזהות שלכם, הנשענת עליהם, תימחק.

 

עם כל הטרגדיה שעשויה להיות כרוכה בדבר, באובדן העצמי האגואי במובן מסוים,

יש בזה גם פוטנציאל לשחרור עצום, כיוון שלא נהיה יותר מנוהלים על ידי העבר:

על ידי השתוקקות לדברים טובים שחווינו שהסתיינו, דברים טובים שהיו ברשותינו ושאיבדנו, 

על ידי פחדים הנובעים מפגיעות שחווינו, שכרגע מנהלים את הבחירות שלנו, על ידי אשמה

או בושה שנובעים מהטבעות שאנו נושאים עימנו לגבי בחירות ומעשים שעשינו…ועוד…

 

אז – בעוד תחושת הזהות שלנו חשובה מאד לשפיות שלנו כבני אדם, כל עוד לא הגענו

למצב התודעה הקרוי "הארה"(שבו אנחנו חווים את תחושת ה"אני" כאשליה שהיא),

היא גם יכולה להגביל אותנו מאד: לדוגמא, הזיכרונות שלנו יכולים ללחוש באזננו ממה להיזהר,

אבל הם יכולים גם לשתק אותנו מלנסות שוב.

 

הדרך הנכונה בעיני היא לא למחוק את הזיכרונות, אלא לשחרר אותם,

כמו ספר טוב ( אימה, דרמה, קומדיה,רומנטיקה) שסיימנו לקרוא.

כשקראנו אותו היינו בתוך החוויה לחלוטין, בנפשנו וברגשותינו – אבל הוא הסתיים.

כעת נוכל לשים אותו אחר כבוד בספריה ולהמשיך הלאה בחיינו.

תמיד נזכור ברמה מסוימת את מה שקראנו בו, אבל לא נהיה מושקעים בו רגשית,

ולא נחווה אותו באופן חי כפי שחווינו אותו בזמן הקריאה.

 

אני רדפתי אחרי העבר שלי במשך שנים רבות…העבר הרחוק…

הרגשתי שהשורש לכל ה'בעיות', כביכול, נעוץ שם. "למה?", "למה?" "למה זה ככה?"

הייתה השאלה שהריצה אותי ללימודי תרפיה לשחזור חיים קודמים וללימודי אסטרולוגיה התפתחותית.

"מה הייתי אז?", "מה קרה לי שם?" שאלתי וחקרתי בכל הדרכים האפשרויות,

וזיכרונות הגיעו וצפו – גם לבד, פשוט מלהקשיב לתת המודע מדבר.

 

לאחר ההתעסקות האינסופית בניסיון לשחזר את העבר ולרפא אותו, גיליתי שעבורי,

הדרך בסופו של דבר, היא  לסלוח על מה שהיה ולשחרר. להסכים לשחרר.

לואיז היי מדברת על כך די הרבה, על החשיבות לסלוח לעבר ולכולם כדי להשאיר אותו מאחור.

 

טעויות נעשו, הן תמיד תעשינה. כל האנשים עושים טעויות, כולנו בני אדם.

כל עוד אנחנו עושים כמיטב יכולתנו וידיעתנו – גם כדי ללמוד מהן – אנחנו עושים את חלקנו.

פגיעות נעשו – על ידי אחרים וגם על ידינו. אין מה לעשות. אף אחד אינו צדיק מושלם.

אנחנו בני אדם שמונעים פעמים רבות מפחד, ובמקומות הללו של פחד, כאב ובורות,

אנו עלולים לפגוע באחרים, וגם הם עשויים לפגוע בנו.

פגיעות נעשו על ידי כל הצדדים. בזאת אני מאמינה בלב שלם.

 

גם כאבים חווינו לאורך הגלגולים השונים:

אובדנים, נטישות, הפרות אמון, עוולות למיניהן כפי שנתפסו על ידינו.

את כל אלה אנחנו סוחבים איתנו פעמים רבות כמו אבן ריחיים על צווארנו,

כמו אזיקי ברזל על קרסולינו, ואנשים שונים שאנחנו פוגשים לאורך הדרך

יכולים להצית בנו פתאום את אותם זכרונות ולהציף את הכאב העתיק הזה על פני השטח.

 

אנחנו יכולים לשחזר את העבר. לנסות להבין, לנתח. לשכל יש בהחלט מקום ותפקיד בתהליך בעיני, 

אבל בסופו של דבר, כדי להמשיך הלאה מבלי שהעבר ינהל אותנו, אנחנו צריכים לבחור (זו בחירה)

להשאיר את העבר מאחור. להשאיר את העבר בעבר. לומר – מה שהיה, היה.

אני אומר תודה על הדברים הטובים וסולח על הדברים הרעים.

אני לא אומר שמה שעשית לי היה בסדר, או מה שאני עשיתי היה בסדר,

אבל אני בוחר לסלוח ולהשאיר את העבר מאחורי.

 

אני בוחר לסלוח עבורי. כדי שהכאב, הכעס, הזעם, תחושת הקורבנות לא יהיו בתוכי עוד,

כדי לשחרר את הרעל הרגשי הזה מתוך הנפש והגוף שלי.

זהו אקט של חסד ואהבה כלפי עצמי.

 

כשאנחנו מסכימים להשאיר את העבר מאחור, למרות התנגדויות שיכולות לעלות,

(כמו למשל בגלל שזה חלק מ"מי שאני"– לטוב ולרע, מי נהיה בלי זה? בלי הכעס על מה שעשו לי,

בלי הקורבנות, בלי האשמה..הרגשות והזיכרונות האלה מעניקים לנו כאמור תחושת זהות.) –

אנחנו יכולים להתרכז בבניית העתיד שאנחנו רוצים וללכת אליו ממקום טרי, לא מבאיש מריחות העבר.

 

איך משחררים את העבר?

 

קודם כל, לדעתי, אנחנו צריכים להגיע לנקודה שבה אנחנו באמת מוכנים לעשות זאת,

שבה אנחנו מבינים שהמחיר של ההיאחזות הרגשית בו אינו כדאי, לא שווה את זה.

ואז, כפי שמציעה לואיז היי  להצהיר:

"אני מוכן/ה לשחרר את העבר. אני מוכן/ה לסלוח – לי, על כל הטעויות שעשיתי, ולאחרים גם כן,

לשחרר אותם ולשחרר אותי". מתוך מקום פנימי שבשל לכך ומתכוון לכך בלב שלם.

 

זהו תהליך פנימי שעשוי לקחת זמן. אפילו זמן רב. ייתכן שיהיה צורך בליווי של תראפיסט שייסיע

לעבד חוויות, לפחות מהחיים האלה, לסלוח ולשחרר. יכולות להיות נפילות בתהליך הזה, נסיגות ועליות.

אני ממליצה, שבכל פעם שזיכרון עולה ואיתו מיידית רגשות קשים של כעס או כאב או אחר, לנשום,

לא להתנגד לחוויה ולהזכיר לעצמכם:

"אני סולח (או מוכן לסלוח) ומשחרר (או מוכן לשחרר) מתוכי את העבר. אני בוחר לסלוח

כי אני אוהב/ת את עצמי ומגיע לי להמשיך הלאה בחיי ולהיות מאושר." – או כל אמרה אחרת

שתהדהד לכם בעמקי הוויתכם כמדויקת.

אני מאמינה שאם באמת נחליט ונתחייב (למחויבות יש כוח רב) לשחרר ולהמשיך הלאה,

חופשיים מנטל העבר, נצליח.