בסוף השבוע האחרון צפיתי בפרק של תכנית הריאליטי "המירוץ למליון".
אחת המשימות של הזוגות המשתתפים היתה להגיע לביקתת בלהות שמתוכה יוצא אדם שמנפנף בגאווה – מול מי שמעוניין ובעיקר מול מי שלא – בלשונו החצויה כלשונה של לטאה. קריפי!
אותו אדם הציג בפני הזוגות את הבחירה בין "ממתק לתעלול", אותו מנהג ידוע מחג ההלואין הנוצרי. על הזוגות היה לבחור האם להתמודד מול אכילת ממתק שכלל לא בטוח שיספק חוויה מתוקה או מול תעלול שעלול להתגלות ככרחוק מאוד ממבדר.
כל הזוגות (אם זכרוני אינו מטעה אותי) בחרו בנקודה מסויימת להתמודד מול אתגר הממתק ומצאו עצמם ניצבים מול עוגת קצפת דשנה.
איש הלטאה הגיש את העוגה לאפם של הזוגות ובעודם מתכופפים לבחון את הניחוחות מקרוב הטיח את העוגה בפרצופו של אחד מבני הזוג.
הפתעה לא נעימה בעליל, מתוקה ככל שתהיה.
אחרי שני זוגות שבהם צפיתי מצאתי את עצמי יודעת מראש מי מבני הזוג הבאים יהיה זה שבפניו תוטח העוגה!
וצדקתי בכל ניחוש!
כיצד?
בין כל אחד מבני הזוג תמיד קיים אחד שהאנרגיה שלו משדרת יותר אהבה, יותר חיוביות, יותר אמונה עצמית, יותר עוצמה, יותר ניצחון, יותר שימחה, יותר אהבה עצמית ושלמות עצמית – ואותו אחד מעולם לא חטף את העוגה בפרצופו!
העוגה, החוויה הלא נעימה הזו, הופנתה על ידי איש הלטאה תמיד לאנרגיה ששידרה פתיחות לדברים לא נעימים, ששידרה שהגבולות פרוצים יותר, האנרגיה נמוכה יותר.
ושוב קיבלתי הוכחה לכך שאירועים ברטט מסויים נמשכים תמיד לאנרגיה שרוטטת בתדר שלהם – קרי לאדם שמהדהד באותו איכות ריגשית ברגע נתון.
ולכן – כדי למשוך לחיינו אירועים חיוביים ככל האפשר, וכדי להימנע מהתנסויות לא נעימות עלינו לחזק בעצמנו את התדר החיובי ולהדהד בו לאורך זמן רב ככל האפשר!להפוך אותו לתדר הדומיננטי שלנו!
רמת שימחה היא אמנם דבר קבוע בכל אדם ושונה מאחד לשני, אבל ניתן להגביר אותה: ניתן להעלות את הרף הקבוע לרמה גבוהה יותר ויותר. זה עניין של החלטה ותרגול שהופכים בסופו של דבר – להרגל, הרגל שיוצר התנסויות באיכות שונה, מציאות שונה.