Be-Free

לראות את עצמי דרך עיני שלי בלבד משמעו לזכות בחופש אישי.

לראות את עצמי דרך עיני שלי בלבד משמעו שלא לקחת באופן אישי את הדרך בה אני משתקף

דרך עיני אחרים – לטוב ולרע. השתקפויות אלו טומנות בחובן מלכודת לשלילת החירות האישית.

כילדים קטנים אנו לומדים רבות על יכולותינו ועל היותנו "טובים" או "רעים"  דרך ההשתקפות הנגלית

אלינו במבטיהם של הורינו ודמויות סמכות אחרות בסביבתנו. גם בבגרותינו אנו נוטים לחפש אישורים

להיותנו מוצלחים, נאהבים, ו"טובים" דרך השתקפויות בעיני אנשים אחרים או בדבריהם.

כשאנו משתקפים דרך עיניהם של אחרים בצורה שלילית, נשפטים או מוגדרים בתוויות שליליות על ידם,

אם נאמין – אם ניקח זאת באופן אישי –  אנחנו עשויים למצוא את עצמנו, על כורחנו, מגשימים שוב

ושוב את הציפיות השליליות שלהם מאיתנו.

לפעולת ה'ראיה' השלילית הזו עלולה להיות השפעה עצומה על אדם המתקשה לעשות את ההפרדה

בין מי שהוא באמת לבין התכנים שאחרים משליכים עליו מתוך החלקים שאינם יכולים לשאת בעצמם.

הזדהות עם 'ראיה' שלילית כזו עלולה להוביל לתחושות קשות כחרדה ובושה, ולנסיון להתאים את עצמי

לציפיות של אחרים מתוך רצון לזכות באישור שאני "בסדר". הדבר עלול להוביל לאובדן ה'עצמי' ולאובדן

הכוח האמיתי הנובע מתוך החיבור למרכז שלי.

אולם – גם להשתקפות חיובית שלנו בעיני אחרים פוטנציאל לגזול מאיתנו את חירותינו האישית.

השתקפות חיובית שלנו בעיני אחרים יכולה להוות מלכודת דבש שקשה מאוד להשתחרר ממנה,

לעיתים קשה אף יותר ממלכודת הראיה השלילית, שכן אם מישהו שופט אותנו לרעה על לא עוול בכפינו

נוכל תמיד לבחור באפשרות הקלה: להגדיר אותו בתוויות שליליות ולבטל את דבריו. אולם אם מישהו

מחמיא לנו באמת ובתמים, רואה בנו דברים ניפלאים ואף משתף אותנו בכך הוא נוגע במקום מאוד

רעב שלנו –  הרעב לאישור, הרעב לאהבה.

הרעב הזה כה עמוק בקרב רבים מאיתנו, עד שכדי להשביע אותו אנו עשויים לוותר על האמת שלנו,

על הצרכים האמיתיים שלנו, להשתיק את הדעות האמיתיות שלנו ולהתנהג בהתאם לתווית החיובית

ששמו עלינו. גם כאן אנו עשויים לוותר על המרכז שלנו כדי להמשיך ולקיים את ההשתקפות החיובית

שלנו בעיני האחר, שמרגישה כל כך טוב בתחילה.

הפתרון היחיד בעיני בהתמודדות מול שתי המלכודות הללו הוא אחד:

להתחייב מתוך החלטה מודעת לראות את עצמנו רק דרך עינינו שלנו:

משמעות הדבר היא להיות מודע ל'צל' שלנו ולקבל אותו במלואו, בשלמות, בסליחה, בהבנה.

כך לא ניבהל כשאחרים יבחינו בו גם כן, ולא נהיה מועדים לחששות ולבזבוז האנרגיה הנובע מהנסיון

להסתיר, להשתנות, ולהיות אחר ממה שאני.

זה גם אומר לשמור על המרכז שלי לנוכח הניחוחות המפתים של קבלה, אישור, מחמאות ואהבה.

פירושו לזכור שאני ראוי לאהבה ללא קשר אם אני מקבל אותה ממקור חיצוני או לא. זה לזכור שהאישור

שאני מקבל היום ממאן דהו קשור בו בלבד. האישור שהוא נותן לי קשור במערכת הערכים האישית שלו,

שכרגע אני בתיאום איתה ולכן זוכה במשוב חיובי. מחר, אני עשוי להיות בדיסוננס איתה ולקבל משוב

(השתקפות) אחרת לגמרי. זה להתחייב שלא לקחת אישית דבר. זה לומר תודה על כל השתקפות

חיובית ולהשאר נאמן לאמת שלי , למרכז שלי.

זהו חופש אישי.

לאורך תהליך הריפוי העצמי אני רואה כמה מתנות אני מקבלת, ואני נזכרת בתקופה בה הייתי נאמנה רק לעצמי.

באותה תקופה ריציתי אך ורק את עצמי, הקשבתי לקולי הפנימי ונהגתי רק על פי מה שהרגיש נכון עבורי. למרבה הפלא, למרות התנהגות "אנוכית" זו, דווקא בתקופה זו המתנות שהורעפו עלי היו אינסופיות ואהבת האל הורגשה כחסד אינסופי וחסר תנאים. ניסים קרו בכל יום, ודברים שחשקתי בהם נשרו אל ידי כפרי בשל בקלות נטולת כל מאמץ.

מאז נעתי במסלול מעגלי אל הקיצוניות השניה ובחזרה אל אותו מקום קסום שאבד לי אליו אני חוזרת כעת ממקום מודע, חושב, שואל.

אחרי שנים של אמונה במאמץ, אמונה שעלי להיות אדם "טוב" כדי להיות ראויה לקבל, או כדי להיות ראויה לאהבה אני מוכנה להעמיד את כל אותן אמונות שרווחות בקרב רבים מאיתנו בסימן שאלה:

היום שאלתי את אלוהים: אם אני אכן בסדר בדיוק כפי שאני, אם אני לא אמורה לשנות/לתקן שום דבר בעצמי, אם אני לא אמורה להתאמץ ולסבול כדי לקבל את כל הטוב שאני רוצה – אז בשביל מה בעצם אני כאן? כיצד יתכן שאתה לא רוצה ממני כלום? איך זה יכול להיות שאני ראויה לקבל את כל הטוב של העולם מבלי להצדיק זאת באופן כלשהו?

ואז פתאום נזכרתי בספר בראשית – כשאלוהים, ע"פ הסיפור, ברא את אדם וחווה. הוא ברא אותם בצלמו ואמר להם שכל מה שברא – עבורם ברא. לא היה עליהם לעשות דבר בכדי להיות ראויים לכל השפע שברא אלוהים. הכל נברא עבורם ולמענם.

השינוי החל כשהם אכלו מעץ הדעת, 'טוב ורע'.

בעיני עץ הדעת הוא משל לשלטון השכל על פני האינטואיציה והנוכחות ב'כאן ועכשיו' שרווחה עד אותו רגע. "טוב ורע" הינו השיפוט הארצי שעושה השכל ובכך מרחיק אותנו מהרגע הזה, מהאמת, מעצמנו. השכל  – והשיפוט והפרשנויות שהוא מביא עימו  – הוא שיוצר את תחושת הנפרדות שלנו זה מזה ומהמקור.

ברגע שהשכל קיבל את ההגה לידיו- הכל השתנה. נפלנו מגן עדן. אבל זה לא היה עונש. זה היה פועל יוצא של המעבר לחיים דרך הפריזמה של השכל. כל רצוננו מאז הוא לשוב אל גן העדן, גן העדן שנימצא בנו כל העת. גן העדן האבוד יושג שוב ברגע שנחזיר את המושכות לעצמנו, ברגע שנשוב – והפעם לא מתוך תמימות אלא מתוך בחירה מודעת – לחיים ברגע הזה, בנוכחות של כאן ועכשיו.

אולי באמת הכל שלנו ובשבילנו.

אולי באמת לא צריך 'לעשות משהו'/לתקן את עצמנו כדי להיות ראויים לכל הטוב שברצוננו לקבל.

אולי באמת מותר רק להנות, לחוות, להיות……

אולי זו אכן זכותנו הבלתי מעורערת שיהיה לנו טוב. רק טוב. כל הזמן.

במסענו אל יצירת השינוי המיוחל – שינוי פנימי המוביל לחיצוני – אנו עשויים לגלות שאחד החסמים הגדולים העומדים בפנינו הוא לא אחר מאשר –

אנחנו עצמנו.

ישנן סיבות רבות שבשלן חלקי אישיות שונים שלנו עלולים להתנגד ליצירת הטוב שבו אנו חפצים ברמה המודעת – וכולן נימצאות תחת שם הכותרת: פחד.

בשלב כלשהו בתהליך הריפוי, אנו נעשים מודעים לעובדה המדהימה שכל התופעות בעולמנו – גם אלו שעליהן אנו מתלוננים – הן פרי יצירה שלנו. יצרנו אותן בשל צורך שקיים בנו מסיבה כלשהי. איכשהו ,ברמה לא מודעת, הכאב הכרוך במציאות הנוכחית, המגבילה, נתפס כקטן מזה המקושר למציאות שבה לא יתקיימו אותם תנאים מגבילים עליהם אנו מלינים.

הכאב הזה שייך לזיכרונות, לטראומות עבר – מחיים אלה וקודמים.

רק כשאנחנו מבינים ,באמת מבינים, שאנו אחראים על כל מה שסביבנו, רק כשאנו רואים שכל אדם הוא שיקוף שלנו, שכל אירוע הוא פרי של אמונה או צורך פנימיים שלנו – רק אז אנחנו באמת מסוגלים לקחת אחריות על חיינו ולצאת מתפקיד הקורבן.

רק כשאנחנו לוקחים אחריות על חיינו מתוך הבנת תפקידנו בעולם החומר וחוקי העולם הזה – רק אז אנו יכולים להתחיל להתאמן בלבחור אחרת, בלסובב את ההגה של ספינת חיינו לכיוון שונה.

כך, לבסוף, נשיג שליטה (חלקית או מלאה- זה עדיין בבדיקה בחיי שלי) ביצירת המציאות הרצויה לנו. נהפוך ממגיבים לבוראים.

אחד המכשולים שעשוים לעמוד בדרכנו הוא תפיסת העצמי שלנו.

כולנו זקוקים לתחושת "אני" מוצקה ויציבה כדי להתנהל בשפיות בחיים: "אני כזה" , ולכל אחד יש סיפור חיים אישי שבו הוא משחק את התפקיד הראשי.

יציאה מהמגבלות של חיינו ושינוי, משמעותו לעיתים לשנות את הכיוון הטיבעי אליו שאפה עלילת הסיפור להתפתח.

לראות את עצמנו לפתע באור אחר לגמרי, לחיות חיים אחרים ממה שהתרגלנו לחשוב שנועדנו לחיות, זה דורש שינוי – לעיתים קיצוני – בתפיסת העצמי שלנו, ופורע את תחושת יציבות ה"אני" שאנו זקוקים לה כל כך.

הדבר עשוי לעורר התנגדות פנימית לשינוי, התנגדות הנובעת מפחד לא מודע מהלא מוכר ומה"אני" החדש שמתהווה אל מול עינינו. התנגדות זו יכולה לקבל פנים רבות – פנימיות (בצורה של כניעה לרגשות שלילים, הזנחה של העבודה הפנימית היומיומית ועוד) ו"חיצוניות" (הבאות לידי ביטוי בבעיות, מכשולים, אובדן דברים טובים חדשים שיצרנו בחיינו ועוד)

יש צורך לזהות את ההתנגדות הזו, להבין אותה, להכיר בה ולתת לה מקום.

רק התבוננות ואיפשור של התחושה הפנימית הזו תוך שאנו ממשיכים בחתירה אל השינוי החיצוני על ידי העבודה הפנימית שאנו עושים – תאפשר לנו בסופו של דבר ברגע מסויים לחצות את קו הגבול הדמיוני המפריד בין הישן לחדש שברצוננו לחיות.

בסוף השבוע האחרון צפיתי בפרק של תכנית הריאליטי "המירוץ למליון".

אחת המשימות של הזוגות המשתתפים היתה להגיע לביקתת בלהות שמתוכה יוצא אדם שמנפנף בגאווה  – מול מי שמעוניין ובעיקר מול מי שלא – בלשונו החצויה כלשונה של לטאה. קריפי!

אותו אדם הציג בפני הזוגות את הבחירה בין "ממתק לתעלול", אותו מנהג ידוע מחג ההלואין הנוצרי. על הזוגות היה לבחור האם להתמודד מול אכילת ממתק שכלל לא בטוח שיספק חוויה מתוקה או מול תעלול שעלול להתגלות ככרחוק מאוד ממבדר.

כל הזוגות (אם זכרוני אינו מטעה אותי) בחרו בנקודה מסויימת להתמודד מול אתגר הממתק ומצאו עצמם ניצבים מול עוגת קצפת דשנה.

איש הלטאה הגיש את העוגה לאפם של הזוגות ובעודם מתכופפים לבחון את הניחוחות מקרוב הטיח את העוגה בפרצופו של אחד מבני הזוג.

הפתעה לא נעימה בעליל, מתוקה ככל שתהיה.

אחרי שני זוגות שבהם צפיתי מצאתי את עצמי יודעת מראש מי מבני הזוג הבאים יהיה זה שבפניו תוטח העוגה!

וצדקתי בכל ניחוש!

כיצד?

בין כל אחד מבני הזוג תמיד קיים אחד שהאנרגיה שלו משדרת יותר אהבה, יותר חיוביות, יותר אמונה עצמית, יותר עוצמה, יותר ניצחון, יותר שימחה, יותר אהבה עצמית ושלמות עצמית – ואותו אחד מעולם לא חטף את העוגה בפרצופו!

העוגה, החוויה הלא נעימה הזו, הופנתה על ידי איש הלטאה תמיד לאנרגיה ששידרה פתיחות לדברים לא נעימים, ששידרה שהגבולות פרוצים יותר, האנרגיה נמוכה יותר.

ושוב קיבלתי הוכחה לכך שאירועים ברטט מסויים נמשכים תמיד לאנרגיה שרוטטת בתדר שלהם – קרי לאדם שמהדהד באותו איכות ריגשית ברגע נתון.

ולכן – כדי למשוך לחיינו אירועים חיוביים ככל האפשר, וכדי להימנע מהתנסויות לא נעימות עלינו לחזק בעצמנו את התדר החיובי ולהדהד בו לאורך זמן רב ככל האפשר!להפוך אותו לתדר הדומיננטי שלנו!

רמת שימחה היא אמנם דבר קבוע בכל אדם ושונה מאחד לשני, אבל ניתן להגביר אותה: ניתן להעלות את הרף הקבוע לרמה גבוהה יותר ויותר. זה עניין של החלטה ותרגול שהופכים בסופו של דבר – להרגל, הרגל שיוצר התנסויות באיכות שונה, מציאות שונה.

שינוי – בחירה בדרכי תגובה חדשות במצבים מאתגרים נפשית מולם התנהלנו עד כה בדרך מסויימת – דורש לעיתים אומץ רב.

הדבר משול בעיני לקפיצה ממטוס כשבאמתחתך רק הבטחה שמצנח מחובר אליך אך לא תדע זאת בוודאות עד שתגיע ממש קרוב אל פני הקרקע.

כדי ליצור שינוי כזה בחיינו נדרש לעיתים זמן.

שוב ושוב אנו עדים לדרך שבה הפחדים הישנים מנהלים אותנו ואת הבחירות שלנו. במקביל, הידע החדש מוטמע בתודעה שלנו, רעיונות כגון: "אפשר לסמוך על החיים", "הישארו ברגע הזה וברגע האמת תגיע הפעולה הנכונה, הבחירה הנכונה" ועוד.

אנחנו חשים שאנו רוצים לבחור בחדש, מאמינים יותר ויותר (או רוצים להאמין) שהוא יעבוד בשבילנו, שהקסם ייתרחש, שנצא לחופשי, ושוב ושוב אנחנו בוחרים להתנהג ולדבר בדרכים הישנות….הפחד מנהל אותנו, הפחד מהלא ידוע שגובר על הידיעה שמה שיש, ההתנהלות המוכרת, אינה משרתת את טובתנו הגבוהה עוד.

אבל ככל שנחשוב על כך יותר, נהרהר באמיתות החדשות, נשקיע בהן אנרגיה מנטאלית, יגיע הרגע שבו נמצא את האומץ לבחור אחרת: להעיז לנסות ולראות מה יהיה.

וזה נקרא להיות חי. לא עוד חזרה עבשה על תגובות העבר (ולכן גם על תוצאות העבר) המקובעות אלא פתיחה של שדה הראיה, החשיבה והרגש למשהו חדש ומפתיע: זה נקרא 'לטייל את החיים' וכשחיים ככה מרגע לרגע הזמן עובר לאט יותר, כל רגע מרגיש חי ופועם, והתחושה היא שכל האפשרויות פתוחות וניסים יכולים להתרחש בכל שניה של קיומינו.

על מה אתה חושב ברגע זה?

אם מחשבותיך יוצרות את חוויותך –  האם זו המחשבה שאתה רוצה שתיצור את עתידך?

אם לא – שנה אותה!

כמה פעמים ביום עיצרו ושאלו את עצמכם:" על מה אני חושב כרגע?"

אנחנו נוטים להיסחף בצורה אוטומטית עם מחשבות ולעיתים קרובות הן מחשבות שאינן חיוביות לגבי עתידים אפשריים או חוויות קודמות…..

שליטה בחיינו מתחילה בבחירה מודעת של המחשבות שלנו והסטתן לכיוונים הרצויים לנו ברגעי שפל.

כפי שנאמר – "המוח הוא משרת נהדר אך אדון גרוע".

היו אדוני המוח שלכם!

הציטוט הזה הוא כמובן מסדרת הארי פוטר, וזה שאסור לומר את שמו בקול רם הוא הרשע – וולדרמוט.

ככשטילתי לראשונה במזרח השתתפתי בקורס מדיטציה ובודהיזם במקום שניקרא בודגאיה. זו עיר בה נימצא מקדש בודהיסטי ובו עץ שצמח מתוך חוטר העץ המקורי תחתיו על פי האמונה זכה בודהה להארה.

הקורס הזה שינה את חיי. זו הפעם הראשונה בחיים האלה שתירגלתי מדיטציה ושם, באחד התרגולים, היה הרגע בו "נרדמתי" תוך כדי ישיבה והתעוררתי אל תוך כלום. בכלום הזה לא הייתה כל מחשבה, רק נוכחות. כמו מנורה דולקת בתוך חלל אינסופי. אני זוכרת שהלכתי לישון באותו לילה מלאת שאלות לגבי מי אני, מה הוא ה"אני" הזה שבמשך כל הקורס שמעתי שוב ושוב שאינו קבוע. תפיסות ישנות התערערו ופינו מקום לתובנות חדשות להכנס.

אחד הדברים שאני זוכרת שנאמרו בקורס הזה היה שברגע המוות, ברגע האחרון של חיינו בגוף הזה ,לא משנה בכמה אנשים נהיה מוקפים, ברגע הזה נהיה לבד,רק עם עצמנו. איש לא יוכל לחלוק עימנו את החוויה הזו באמת. לכן, אמר מי שאמר באותו מפגש, חשוב מאוד הקשר שלנו עם עצמנו, כי ברגע הקריטי, המפחיד ביותר-רגע המוות – זה אנחנו עם עצמנו ותו לאו.

המוות העסיק אותי מאז ומתמיד, מפחיד, מרתק, מסתורי.

מצאתי  את עצמי מהרהרת בכמה אני פוחדת למות אבל כלל לא מוטרדת מהעובדה שלא הייתי קיימת לפני שנולדתי. כיצד זה שהעובדה הזו לא נדמית בעיני מוזרה? כיצד זה שהתחושה היא שתמיד הייתי? ואם כך – מדוע המוות כל כך מפחיד עבורי?

דיבור על המוות הוא סוג של טאבו בחברה שלנו לתחושתי, הלא כן? כלומר, בחוגים הרוחניים מותר לדבר עליו, אבל בחיי היומיום התחושה היא  שזה נושא מדכא, "כבד", ואדם שמעוניין לדון בו ברצינות נתפס כמשבית שמחות ואולי אף מוזר.

האם זה לא מוזר? המוות הוא הדבר היחיד בחיינו שוודאי ובעיני, למרות שרובנו אינם מהרהרים בו בחיי היומיום, הוא מנהל אותנו בכל כך הרבה מובנים מבלי שנהיה מודעים לכך כלל. הפחד הלא מודע ממנו גורם לנו לבחור בחירות מסויימות על פני אחרות, ולארגן את סדר העדיפויות שלנו בצורה מסויימת.

הערב יצא לי לחשוב עליו. כאמור אני מהרהרת בו לעיתים קרובות, הוא תמיד נימצא לידי, מזמזם מנגינות באוזני, נימצא תמיד מאחורי הקלעים של חיי. קראתי  פעם :"כל אחד יודע שהוא ימות אבל אף אחד לא מאמין בזה". משפט מדהים, הלא כן???? איכשהו כולנו יודעים שיגיע היום אבל המשמעות, מלוא המשמעות, לא נקלטת.

הערב כאמור עצרתי הכל והחלטתי לתת לעצמי לספוג את מלוא המשמעות של העובדה שיום אחד לא אהיה. לא אהיה עוד. כל כך הרבה אנשים לפני עברו את הרגע הזה – היו וחלפו מן העולם. יכולתי ממש לשמוע את בליל קולותיהם מהדהד באוזני, צילם של אנשים  – עולם ומלואו כל אחד מהם – שהיו ואינם עוד. המוח שלי התנגד אבל הייתי נחושה ובשניה מסויימת אחת הצלחתי. הצלחתי להרגיש את הידיעה השיכלית שיום אחד לא אתקיים עוד: יום אחרי החיים ימשיכו כרגיל, אנשים יוולדו, השמש תיזרח, העולם ימשיך, יחווה, קונפליקטים יעלו, בעיות שנראות ברומו של עולם תצוצנה, בעיות שנוצרות על ידי עולם מלא באנשים שהדחיקו את עובדת ארעיותם כאן וארעיות החיים.

בעודי סופגת אל תוכי את תחושת הסוף שלווה גדולה השתררה בי. הכל סביבי נעשה חד יותר, חי יותר: פרטים שלעולם אינני נותנת דעתי עליהם כמו חרכי התריס והמרקם של הווילון בסלון שפתאום חשתי שאני פשוט חייבת לחוש בין אצבעותי, הייתי בטוחה שזה יסב לי עונג כל כך גדול.

ניסיתי לבחון את האתגרים אתם אני מתמודדת כרגע דרך המשקפים האלה, של 'מר סוף'. גיליתי שמשהו משתנה. משהו משתנה בפרספקטיבה. היה לי ברור שכדי להצליח למצות את מלוא האפשרויות הגלומות במצב התודעה החדש הזה יהיה עלי לשוב ולהרהר במשמעות המוות על בסיס יומי מעתה. חשתי בתוכי הבנה ברורה של משפט ששמעתי פעם שכדי לדעת לחיות עליך לדעת למות לפני כן. רק אז תדע לחיות באמת: רק כשתחבק את המוות: תסתכל לו בעיניים, תסתובב אל המפלצת במקום לנסות לברוח ממנה.

באותן דקות של הרהור התחוור לי שכל מה שישאר ממצבור החוויות שניקראות חיים ,ברגע האחרון שלי, יהיו המחשבות והרגשות שלי לגביהם, לגבי עצמי. האם ארגיש שלמות? האם ארגיש חרטה? האם ארגיש פספוס?  גאווה? סיפוק? וחשבתי על כך שכל הרגשות הללו הם פרשנות אישית, הם זוית נבחרת להביט דרכה על החיים שחייתי. והזווית הזו ניגזרת ממערכת היחסים שטיפחתי עם עצמי עד לרגע הזה: האם ידעתי להעריך את עצמי על כל מה שהצלחתי? לחמול על עצמי? לסלוח לעצמי על מגרעותי? לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי בידיעה ברורה שעשיתי תמיד כמיטב יכולתי?

ברגע המוות, כמו בכל רגע אחר במשך החיים האלה אני יכולה להיות החברה הטובה ביותר שלי, אמא ואבא שלי, בית חם ועוטף או האוייב הגרוע והמייסר ביותר של עצמי. ברגע הזה, רגע הסיכום, הרגע בו הפרספקטיבה היא הרחבה ביותר, כל מה שאתה יכול לקחת אתך אל הכלום הוא אהבה או דבר המנוגד לה. לכן, בעיני, לא באמת משנה כמה נצליח, מה נשיג, חשובה מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, היכולת לאהוב, לסלוח ולהעריך את עצמנו ללא תנאים. ברגע האמת – נשאר רק עם זה, זו תהיה המחשבה האחרונה, הרגש האחרון, המסקנה האחרונה ,הפעימה האחרונה לפני השקט.

המסקנה שלי מכך, ובכלל מכל מה שאני חווה היא שהבסיס להכל – הראשית והסוף לכל דבר הם מערכת היחסים שלך עם עצמך. הם הדבר הראשון שעלינו לטפח. כל השאר כנראה כבר יסתדר.

אמא תרזה אמרה:" אם אתה שופט אנשים אין לך זמן לאהוב אותם."

אמירה מקסימה.

ואני מוסיפה: אם אתה חושב מחשבות שליליות אין לך זמן (מקום) למחשבות חיוביות.

בכל רגע נתון יש לנו אפשרות לבחור על מה לחשוב, מה לחשוב, איך להרגיש ולמה להעניק את איכות תשומת הלב שלנו.

בכל רגע נתון רק הלך רוח אחד יכול להתקיים: חיובי או שלילי.

הבחירה המודעת דורשת אימון.

אבל יש לנו בחירה.

האמונות שלנו לגבי החיים מעצבות את הציפיות שלנו לגבי אופן התגלותם בפנינו. 

הציפיות שלנו יוצרות את התוצאות שאנו חווים סביבנו.

מדוע?

כיוון שהציפיה למשהו משמעה לחשוב על הדבר שאותו אנו מצפים לחוות: לראות אותו בדמיוננו. אנו מעניקים לכך תשומת לב מנטאלית ובעקבותיה רגשית וכל דבר שאנו חושבים עליו לאורך זמן בליווי אנרגיה רגשית – מתממש בסופו של דבר. זהו תהליך היצירה. זהו כוחנו.

בכל אחד מאיתנו ישנה מערכת אמונות מורכבת ומסועפת. בכדי לשנות את חיינו אנו נדרשים תחילה לעדכן את מערכת האמונות שלנו, קרי: לשחרר אמונות שליליות ולהפנים אמונות חיוביות הפוכות במקומן. בתחילת העבודה העצמית עם האמונות שלנו אנו מגלים מהר מאוד מצבור אמונות שליליות דומיננטיות שקלות לאיתור ולכן היכולת לעבוד אתן היא מיידית.

ככל שהעבודה מעמיקה אנו מגלים אמונות שליליות שהשפעתן על חיינו מכרעת אך נוכחותן כה מעודנת – כמו עננה אורירית וחולפת – עד כי דרושה יכולת הקשבה עצמית מפותחת מאוד בכדי לזהות אותן. אלו אמונות בסיסיות ששורשיהן עמוקים מאוד. הן הזכרונות הקדומים ביותר שלנו מחיים אלה ובעיקר מחיים אחרים. שם, ברגע קריטי מסויים, הסקנו מסקנה מתוך התבוננות בתופעות החיצוניות סביבנו, הענקנו לתופעה הסבר, פרשנות, וזו התגבשה לאמונה. כעת זו התוצאה בה אנו מצפים לחזות במקרים דומים והחיים מצדיקים עבורנו את הציפיה שלנו שוב ושוב.

העבודה היא תמיד מבפנים החוצה. נדרש שינוי פנימי תחילה על מנת לראות תוצאות שונות מאלו שהתרגלנו אליהן בעולם "שבחוץ".

קשה לעיתים לוותר על חלק מהאמונות השליליות שאימצנו לעצמנו כי נוכחותן – מגבילה ככל שתהיה – משאירה אותנו בתחום המוכר. מלכתחילה הן התגבשו בתוכנו בכדי להגן עלינו מכאב, וחווית השחרור מהן יכולה להיות מלווה בפחד ובהתנגדות.

עבודה עם אמונות הינה תהליך אינטנסיבי וטרנספורמטיבי עמוק, אך בסופו נימצאת הבטחה לחופש. כשמתחילים לראות תוצאות מבינים את הכוח העומד לרשותנו ואת מרחב האפשרויות ששינוי האמונות מניח לפנינו. הדבר מעניק כוחות להמשיך, גם בימים קשים.

אחת הסיבות שהחלטתי להוסיף בלוג לאתר היא שבשנתיים האחרונות, בכל יום, מתוך העבודה שאני עושה עם עצמי, צצות בי עוד ועוד תובנות חדשות לגבי הדרך לריפוי עצמי ואני חשה צורך אדיר לשתף בהן. הן פרי המסע שלי עם עצמי, מסע של התבוננות, של ניסוי למידה והתפתחות.

העבודה על עיצוב האתר הזה מציבה אותי מול אחת החרדות הקשות ביותר שלי :חוסר שליטה. משהו בהתמודדות עם מסך מחשב אילם, מול שפה שאינני מכירה, בתחושה שאין עזרה מיידית זמינה מעמת אותי עם תחושה נפשית קשה שמובילה לתחושה פיזית מאוד לא נעימה תוך כדי.

אני מזכירה לעצמי שהדרך היא החשובה. אני מזכירה לעצמי לנשום, להיות כאן ועכשיו, להתרכז בעשיה ולא באיטיות ובדברים שאינני מצליחה כרגע. אבל זה לא קל. המוח נסחף למחוזות המוכרים בקלות מרגיזה: לתסכול, לחרדה שמעוררת כעס. אני חושבת כמה זה קל לנדוד למחוזות האלה. כמה מפתה.

המחשבות שלי נסחפות בקלות למחוזות הביקורת: כמה מעט הספקתי היום, כמה משימות לא ביצעתי….המחשבות שואבות לאיזור הלחץ: " אוי….איך אספיק את הכל?" הנטיה הטיבעית היא לרדת על עצמי, לכעוס, להתאכזב:" אז למה את לא עוזבת את זה ועושה דברים אחרים שעלייך להספיק היום? למה את מתעקשת?תראי כמה שעות את מבזבזת על זה..היום כבר עוד מעט נגמר………." זמזום דוקר מכאיב ובלתי פוסק.

ואז אני מחליטה לקום מהכיסא אחרי שעות של עבודה ולגשת לחלון הסלון הגדול. מבעד לחלון נשקף אלי ירוק של עצים וצהוב של פרחי שיחים, אני עוצמת עיניים ורוח מדהימה נושבת לעברי בעדינות. הכל כל כך יפה. אני מחליטה בשיא הלחץ שאני מצויה בו כרגע להנות, להעריך את היופי הזה, את הנעימות.

המוח שלי צועק:"מה????" מה זאת אומרת???מה עם כל מה שיש לעשות? מה פתאום את מרשה לעצמך להרגיש טוב, להרגע, לבחור שלא להיות בלחץ? איך תבטיחי תוצאות אם לא תלחיצי את עצמך?" אני מרגישה שמתוך הדיסוננס הזה שנוצר במוחי בין המוכר לבין הבחירה החדשה משתרר לפתע שקט. המוח שלי התבלבל. בחרתי בלב המוכר במשהו חדש ואחר. בשקט הזה שנוצר קיים לפתע רק הרגע הזה והוא כל כך שמח ושלוו. אני ניגשת לספה מתיישבת עליה ומתחילה לנשום. נותנת למחשבות לרוץ. מתבוננת בהן. השלווה הפנימית הולכת וגדלה ועימה השימחה, הידיעה שהכל בסדר. ושמה שלא יהיה – יהיה בסדר.

עצם העובדה שבחרתי לכבד את עצמי בהפסקה הזו, שבחרתי בי, שבחרתי לגרום לעצמי להרגיש טוב ולא לענות את עצמי במחשבות על כל מה שלא בסדר כרגע – משדר מסר ברור לתת המודע שלי, מסר של אהבה לעצמי. זה משרה תחושת ביטחון פנימית – אני יכולה לסמוך על עצמי שתמיד אהיה לצידי, אבחר בי.

אני נזכרת באמירה של לואיז היי:" רק זמן…זמן פנימי….."

זמן פנימי – זה בדיוק מה שאני נותנת לעצמי כעת ומתוכו צומחות מחשבות מלאות השראה: "למה את בוחרת להסתכל במה שלא הספקת? למה את בוחרת לשים לב למה שלא מספיק טוב? למה את לא שמה לב להישגים שלך היום? לכך שכן ישבת, ניסית, עבדת..התמודדת עם דברים שכל כך מפחידים אותך.. והכי חשוב – תראי איך הצלחת בלב כל המערבולת המוכרת הזו לבחור אחרת, לבחור בך! איזה הישג!!!

אני חושבת על ההתפעלות והחיזוקים שאנו נותנים לילדים קטנים בעודם לומדים ללכת, לדבר, וכיצד החיזוקים האלה בונים את הביטחון שלהם, את התחושה שהם מיוחדים ויכולים! אני חושבת על איך בחיינו הבוגרים אנחנו פורחים כשמישהו מאמין בנו ומה אמונה של אדם אחר שדרך עיניו נשקף אלינו חזון גבוה של עצמנו – יכולה לחולל בחיינו. אני חושבת על שפע ההשראה והכישורים העשויים לנבוע מאדם כשמתרכזים ביכולות ובהישגים שלו, כשמעודדים ומאמינים בו – למה לא לבחור בדרך הזו עבור עצמי?

מתי ואיך למדנו להאמין שדווקא להסתכל על מה שחסר, על מה שלא בסדר, על מה שצריך לשפר בעצמנו – הוא שיביא למירב התוצאות?

זה כל כך לא נכון.

ושוב, מחדש, אני בוחרת לבחור בעצמי. אני מחדשת שוב את נדרי האהבה שלי עם עצמי ומתחייבת שוב לחזק, לעודד, לאהוב, לקבל, ולראות את מה שכן הצלחתי בו. וזה ממלא אותי בכל כך הרבה שימחה וחיות שלפתע מתחשק להתפנות לכל העיסוקים שנותרו להיום אבל לפני הכל הכי בא לי לכתוב, לכתוב. ובתור מישהי אוהבת לעצמי, אני מתפנה לעשות את מה שיגרום לי את מירב האושר ברגע הזה.